כבר שנה…

לפני שבועיים בערך, חל יום השנה לנפילתו של יוסף יהודה חיראק.

באותו ערב לפני שנה כבר התארגנתי לשינה, ופתאום מישהו שואל אותי “אתה יודע מי זה יוסף יהודה חיראק?” עניתי “כן, למה?” והתשובה, הייתה כמו אגרוף בבטן “הוא נהרג בעזה”.

מה יש לי לספר עליך, חבר?

איך “לסכם” אדם, ועוד אותך, בפוסט אחד קצר באינטרנט?

חיראק… לדבר עליך בלשון עבר… כמעט שנה עברה וזה עדיין קשה. איזה איש של אור ושמחה היית! תמיד עם חיוך על הפנים, גם כשקשה, ועוד יותר - עסוק תמיד בלשמח אחרים. זכיתי להיות חבר שלך, אבל לא מחבריך הטובים, ובכל זאת, כל פעם שבאת מהצבא לבקר - והיינו מדברים בסה”כ כמה מילים, היה פתאום יותר אור, יותר שמחה. כזה היית. את זה אני בטוח שכל מי שהכיר אותך יגיד, אני רוצה לספר על נקודה אחרת, שאני זכיתי לפגוש אצלך.

כידוע לקוראי הבלוג, אני מתעסק המון בסלולר כשר\מסונן. ככזה, מי שהיה רוצה סינון לטלפון שלו בסביבה - היה מגיע אלי. ולא רק סמארטפונים, אלא בעיקר נוקיות שיש בהם איזו דרך נידחת להגיע לאינטרנט… וגם יוסף יהודה הגיע אלי, פעמיים. אני כבר לא זוכר למה לא הספיקה פעם אחת ומה בדיוק רצה. אני רק זוכר עד כמה זה בער בעצמותיך. וכהרגלך, לא רק כלפי עצמך. דיברת איתי על זה שצריך להוסיף קדושה וטהרה בכל עם ישראל. והבן אדם לחבירו שלך… לא משנה כמה זה בער לך והיה לך חשוב, כשאמרתי לך שאני לא יכול או משהו כזה, לא לחצת. ידעת לכבד את האדם שמולך, ולא רק כבוד קר, אלא באמת “לראות” אותו.

עוד בחייך, רק שאז לא אמרתי את זה בקול, היית מבחינתי דוגמא לאדם שהקדושה בוערת בו - אלו היו חייך ובזה שמחת.

יהי זכרך ברוך, גיבור.

“הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.”